מעיין וטל הינם הורים לארבעה ילדים בגילאים חצי שנה עד תשע. צהריים והילדים חוזרים מהמסגרות אל הבית ומעיין במיומנות ג'אגלינג של הכנת ארוחות, שיעורי בית וניסיון ,שלא תמיד מצליח, לתת לכל ילד את המקום שלו לשתף בחוויות היום. כל זאת תוך כדי יצירת חוויה משפחתית נעימה ורצון לשמור על סדר וגבולות.
טל יוצא לעבודה בשש בבוקר ומסיים לעבוד בחמש וחצי, כמעט אין זמן לנשום, לשבת או לאכול לאחר תקופה בה לא הייתה עבודה בצל הקורונה ויש המון להשלים ולהתפתח.
שש בערב. הזוג נפגש בבית עם הילדים.
התרחיש הזה מוכר כמעט בכל בית והינו תרחיש שהוא מורכב ויש לתת עליו את הדעת. בני הזוג נפגשים אחד עם השני לאחר שאחד מבני הזוג כבר נמצא שעות עם הילדים, לפעמים לאחר חזרה מהעבודה ולפעמים לאחר שהות בבית עם ילד או עם עבודות הבית השונות. אותו הורה שבבית כבר מותש/ת מהמטלות האינסופיות והניסיון להצליח להיות עבור הילדים, הבית וגם עבור עצמו.
ההורה העובד עד מאוחר חוזר/ת הביתה לאחר יום עבודה מתיש ולא פעם ללא הפסקת מנוחה ורוצה להגיע הביתה על מנת לנוח ולקבל תחושת הכרה והכלה. המפגש הנ"ל עלול לייצר ריחוק בן בני הזוג ובחווית ההורות המשותפת שלהם.
לאחר שנת קורונה מאתגרת, הן בזוגיות והן בהורות הייתי רוצה לכתוב על השילוב של השניים. חשוב להתחיל בכך שאנשים רבים וזוגות רבים חשים בתקופה זו קושי רב וזה טבעי ונפוץ מאוד.
המתח בשנה האחרונה בה הייתה שהייה ארוכה בבית עם הילדים, וויתור על יציאה לעבודה, פיטורין, קשיים עם הילדים הצעירים והמתבגרים, חוסר בזמן זוגי וכו', כל אלו יוצרים מתח אישי וזוגי. מצבים אלו הינם נורמליים במצב הלא-נורמלי בו אנו נמצאים ועל כן חשוב להיות סלחניים וסבלנים אחד לשני.
על מנת שבני הזוג הנפגשים ביחד עם הילדים לא יכנסו לתוך שיח של האשמה/אשמה אחד כלפי השני, שיח שעולה בזמני מתח, חרדה ומצוקה, יש צורך דווקא בתקופה כזו לעשות חוזה משותף ומחודש לגבי הציפייה לקראת המפגש. כאשר שני בני הזוג מבינים את העומס ההדדי ורואים חשיבות קריטית בלהיות כתף אל כתף בזמן הזה, אפשר יהיה לייצר שיח שרואה אחד את השני תוך ניהול הבית בתקופה עמוסה ומשברית זו.
ג'ון בולבי מדבר על תאוריית ההתקשרות וכותב כי הנטייה ההתנהגותית של התינוק מכוונת להשגת קרבה עם מבוגר שיכול לספק טיפול (caregiver). תיאורטיקנים רבים מדברים על כך שניתן לראות את הצורך בהתקשרות בטוחה גם בין בני זוג ואף יותר בתקופה שבני הזוג מחפשים את בני זוגם כתגובה למצוקה שחשו. בתקופה זו נראה כי אותו הורה הנמצא בבית מחפש את בן הזוג כמקור לביטחון ותמיכה המתבטא בעיקר בעת המפגש בבית אך יכול להתבטא גם במהלך היום בטלפונים ובהודעות.
על מנת שאותו הורה החוזר הביתה יוכל להתפנות אל הבית, לא פעם ישנו צורך באיזשהו טקס מעבר לפני העמידה בדלת. מומלץ לקחת נשימה עמוקה, או לקחת כמה דקות שיתנו תחושת איוורור בכדי לגייס את הכוחות ובכך להיכנס למערכה השנייה, שלרוב גם יותר קשה, ולהיות שם עבור הילדים ובן/ת הזוג.
בבית בני הזוג צריכים להיות אחד עבור השני, לקרוא את הצרכים, המבט, האווירה. בתקופה של עומס וחוסר אונים חשובה החוויה המשותפת- אחוות ההורות שבאה לידי ביטוי גם בדברים הקטנים וקל וחומר בדברים הגדולים. היכולת להיות ביחד בתוך הקושי הוא משמעותי ויש צורך להיות בחמלה זה לזו ולמקום שכל אחד נמצא בו. מומלץ לבני הזוג לייצר עבורם מילת קוד, מבט מסוים שאומר אחד לשני "אני על הקצה ויש צורך בגלגל הצלה". בדרך זו בן הזוג הנזקק לאוויר והפסקה יוכל להעביר את השרביט לאחר ללא צורך במתן הסברים.
תקופה זו מזמינה לנו אתגרים רבים וביניהם את האתגר ההורי- זוגי. בתקווה לצלוח את האתגרים ולהיות זה עבור זו בעזרת חשיבה, תיאום ציפיות וחמלה אחד כלפי השני, נזכה להיות ידידו של האחר ועזר כנגדו.